התעמרות והצקות במקום העבודה - המגפה השקטה 

בפתח פגישתנו תאר לי ארז (שם בדוי) בדמעות את הסבל העצום אותו הוא חווה מזה כחצי שנה במקום עבודתו, כאשר מה שהביא אותו סוף סוף לפתוח את הדברים הם התקפי חרדה אותן החל לחוות כתוצאה מכך.

ארז הוא מנהל בדרג הביניים, בן 42, אדם ערכי, מסור לעבודתו, עם חוש הומור ונטייה להימנע מקונפליקטים. הוא נתון להתעמרות של הממונה שלו מזה זמן רב. מה שתחילה נראה לו נקודתי וזמני, השתרש כנורמה ומאפיין את הקשר בניהם - יחסי קורבן-מתעמר. התגובות הפיסית של התקפי חרדה - הזעה, דפיקות לב ורעידות בגוף הן תגובות ידועות האופייניות למצבי סטרס (דחק).

ארז אינו לבד, עשרות אלפי עובדים בארץ (ואוכלוסיית מנהלי הביניים חשופה לה מעבר לאחרים), חווים התעמרות והצקות מתמשכות במקום עבודתם. לעיתים ההצקות וההתעמרות יכולות להגיע עד כדי התעללות של ממש. למרות המחיר האישי, החברתי והכלכלי העצום שהיא גובה, התופעה עדיין לא נמצאת בכותרות ובמודעות של מנהלים רבים ובעלי תפקיד. למעט הטרדה מינית במקום העבודה, החברה עדיין לא מתמודדת עם תופעה זו והיא אינה עומדת על סדר היום הציבורי.

מהי התעמרות במקום העבודה?

אנו מגדירים התעמרות כתופעה מתמשכת, בה עובד נתון ע"י מנהל (בד"כ), או ע"י ספק, לקוח, עמית לעבודה, למסכת פעולות מתמשכות הגורמות לו לחוש מאוים, מושפל, חסר ערך, מופלה לרעה, מבוזה, נתון בביקורת מתמדת, או במעקב מתמיד, נחסם ע"י מניעת מידע, יעדיו משתנים ללא סיבה ו/או שהם בלתי אפשריים להשגה.

בעוד אלימות מתקשרת בתודעתנו לפעולה פיזית או אגרסיבית בעליל, הרי שהתעמרות או תעללות במקום העבודה, פנים רבות לה והיא תופיע לא פעם במסווה. הגורם לכך הוא הפרופיל האישיותי של הפוגע. מדובר, כמעט תמיד, באדם אינטליגנטי היכול להפגין קסם אישי רב, ההופך לסירוגין למרושע ומפלצתי. מול אנשים הוא ייתפס כמקסים, נעים הליכות וכובש לבבות, ומול הקרבן הוא הופך את עורו. אין בו אמפטיה אמיתית לזולת, אך הוא מעולה במניפולציות ריגשיות. הוא צועק, מעליב, פוגע ומסוגל לשקר מבלי למצמץ. בד"כ הפוגע מרגיש גם "מיוחד" ובעל זכויות יתר, מותר לו מה שאסור לאחרים. הוא אשף ביצירת תככים ופיזור רכילות מרושעת ומתוחכמת ואלוף ביצירת רגשי אשם אצל קורבנו.

הוא לוקח את הקרדיט להצלחות לא לו, ולכישלונותיו תמיד ימצא אשמים אחרים, אינו סובל דחיות וסף התסכול שלו נמוך. כלפי חוץ מציג עצמו כמסור לעבודה, חרוץ, דייקן ולוקח אחריות. פעמים רבות למשל יוציא אימיילים בשעות לא סבירות ויצפה לתגובה מיידית ולא מפתיע לקבל ממנו שיחת טלפון מעיקה הביתה לאחר יום עבודה ארוך, או ביום חופש.

המתעמר הוא "מתעמר סדרתי", כי כמעט תמיד הוא עשה זאת קודם, עושה זאת עכשיו וימשיך לעשות זאת בעתיד. הוא תמיד ידאג שיהיה לו עובד להתעמר בו.

לא במקרה, קווי אישיותו של המתעלל במקום העבודה,דומים מאוד למתעללים בגזרות אחרות. בניגוד למיתוס - דווקא יש מה לעשות. 

לצערנו התופעה עדיין לא מדוברת בגלוי ולא נמצאת בשיח הציבורי, למרות שכיחותה הגדולה , הסבל העצום שהיא גובה מהקורבנות והנזק הכלכלי למקומות העבודה. הסיבה שעדיין אין מדברים בתופעה נובעת בין היתר מהשתיקה הרועמת המלווה אותה.

הסיבות לשתיקה מגוונות  :

• התקווה (שהיא, לרוב, תקוות שווא) כי ניתן לרצות את המתעמר / המתעלל, או שהמדובר הוא במצב זמני שיחלוף במהרה
• הפחד מלהיתפס כחלש או כ"חסר עמוד שידרה", אחד שלא יכול לעמוד על שלו ולטפל בענייניו
• הפחד שתלונה רק תחריף את המצב
• המחשבה ש"לא יאמינו לי"
• המתעלל נתפס פעמים רבות כאלים ולכן לא כדאי להתעסק איתו
• וכמובן, הפחד מלאבד את מקום העבודה.

במצב בו העובד כבר נתון להתתעמרות, יש לזכור כי הוא כבר נתון ב"אוברדרפט" רגשי ומידת בטחונו העצמי והדימוי העצמי כבר פגועים ורעועים. במצב זה ודאי שאינו במיטבו כדי לטפל במצב כה מאיים.

הצד הנפגע

בניגוד לתחושה ש"כדאי לשתוק ולתת לזה לעבור" , יש כמה צעדים שיכול הנתון להתעמרות או התעללות לנקוט.

בשלב ראשון חשוב להבין שהוא נתון להתעמרות / הצקות / התעללות, שמדובר בתופעה ושהוא אינו היחיד שמתמודד איתה.

חשוב ליצור תיעוד האירועים. אם התעללויות קורות מאחורי דלתיים סגורות אל תהססו להקליט.

חשוב לשתף אנשים אחרים קודם כל בני משפחה וחברים קרובים, שידעו לתת רשת של תמיכה והבנה.

כדאי להעיז ולספר בתוך הארגון מה עובר עליו.  סביר להניח שימצאו עוד אנשים שנפגעו. גם הגילוי הזה עשוי להוות גורם מחזק .

כשהוא עטוף ומחוזק במעגלים אלו יפנה הקרבן  אל מנהל משאבי האנוש, נציג העובדים או למנכ"ל להיוועצות.

במידת הנדרש כדאי לפנות קבלת ליווי מאיש מקצוע חיצוני. גם הפנייה לפסים משפטיים היא אופציה.

אם יש את הכוחות הנפשיים , כדאי להעיז להתעמת מול המתעמר. אצל מרבית המתעללים מאחורי המסכה של עוצמה, בטחון ואגרסיה, מסתתר אדם קטן ומפוחד.

צד הארגון

חשוב שהחברה תיצור תרבות ארגונית של "אפס סובלנות" להצקות, התעמרות או תעללות, תוך יצירת קו ברור בינן לבין ניהול הדורש תוצאות ומציב גבולות.

במקרים בהם ההתעללות היא סמויה חובתו של הארגון לנקוט בפעולות יזומות לחשיפה. למשל: מילוי שאלונים אנונימיים, בקרות סטטיסטיות על היעדרויות, מחלות, התפטרויות פתאומיות וכיו"ב.

דוגמא עד כמה טיפול נחוש מביא לתוצאות נמצא בדוגמה הבאה: מנכ"ל התלבט זמן ארוך כיצד להתמודד עם אחד מכפיפיו שהיה מנהל מתעמר קלאסי. הפגישות ביננו היו טעונות ויכולתי לחוש בטרור שמפעיל המתעמר אפילו על המנכ"ל. המנכ"ל חשש מהפיצוץ שיתרחש אם יפטר את המתעמר ולכן בנינו תוכנית מפורטת: מתי נכון ביותר שיפגשו, באיזה פורום, מה לומר,איך להציג את הדברים לעובדים, מה המסר ללקוחות ועוד. סוכם על קיום שיחה אסרטיבית וחד משמעית. השיחה התבררה כקצרה בהרבה מהצפוי. המתעמר שנתקל פעם ראשונה בתגובה ישירה להתנהגותו הפסולה, הצטמק כבלון שחורר בסיכה, לא התגונן או התעמת ופיטוריו בוצעו בו ביום. בשבועות הבאים, התברר עד כמה רווח בחברה, משום שלא רק עובדים סבלו ממנו, אלא גם לקוחות, ספקים ועמיתים.

תופעת ההצקות וההתעמרות בעבודה נפוצה, מאמללת, מסוכנת ויקרה מכדי שנוכל להרשות לעצמנו להתעלם ממנה.